<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' קידושין סימן ב'</h1>
<h2>דף ה:</h2>
אנחנו חתומי מטה הוזקקנו על קבלת עדות הקדושין היוצאין על פלונית בת פלוני במצות מורנו הרב ר' נתן, וזה תורף המאורע. ראובן ושמעון ולוי היו אוכלין במסבה אחת, ובעודם על השלחן באת חנה ביניהם על אותה מסבה, וכאשר כלו לאכול אמרה חנה אין לנו עוד לאכול ותבעה חנה מראובן שיתן לה פשוט אחד לקנות אגסים, והוא אמר לה שיראה אם יש לו פשוט ושם ידו בכיסו והוציא קר"ס אחד, ואמ' לה אין לי שאתן ליך כי אם הקר"ס אם תרצי, והיא השיבה אליו הראהו לי, והוא שמהו בידה ואמ' לה הא ליך הקר"ס והרי הוא נתון ליך בקדושין, וקבלה אותו, וראובן אמר לשמעון וללוי אתם עדי, והיא שתקה, כך הם דברי ראובן המקדש, ומסכימים במקצת לדברי העדים, אמנם יש בין העדים הכחשה, שאחד מהם אמ' שבעוד שהקר"ס ביד שניהם הוא אמ' וגמר כל דברי קידושיו, והאחד אומר שכבר הגיע הקר"ס ביד חנה קודם שיגמור ראובן דברי קידושיו, והאשה מכחשת כלם ונשבעה בנקיטת חפץ שמעולם לא קבלה אותו קר"ס בתורת קידושין, ולא שמעה ולא הבינה מעולם שרצה לקדשה, שאלו הבינה כן מעולם לא היתה מקבלת אותו, ולא קבלה אותו קרס כי אם בתורת משכון שאמ' לה ראובן שתלוה לו עליו פשוט.
תשובה על זה המעשה שאירע, לפי ששמעתי שיש בני אדם מפקפקין בדבר להתירה לינשא, דקדקתי בעצמי על דברי רבותינו הקדמונים אשר מימיהם אנו שותים להתיר האשה לכל גבר שתרצה ע"י קידושין האלו הנזכרי' למעלה, לפי עניות דעתנו ולפי קבלתנו דאלו הקידושין אינם נחשבים כלום ולית כאן בית מיחוש, והא לכם הראיות, האשה נקנית בשלשה דרכים כו', מקשה בגמ' מ"ש הכא דקתני האשה נקנית ומ"ש התם דקתני האיש מקדש, משום דקא בעי למתני כסף, וכסף אקרי קנין כו', תנא האשה נקנית, ומקשה התם ולתני האיש קונה, מעקרא תני לישנא דאורייתא ולבסוף לישנא דרבנן, מאי לישנא דרבנן, דאסרה לה לכולי עלמא כהקדש, והרי את מקודשת לי, להיות לי, כמו הרי את מקודשת לשמי, דהיינו להיות לשמי, ופש(י)טא דהרי את מקודש[ת] לי הוה משמע לשון מיועדת ומזומנת, כמו וקדשתם היום [שמות י"ט] דמתרגמי' ותזמנינון, מיהו תלמודא מפרש ליה לשון הקדש, ולא ידענא אם היה אומר' דבר זה מקודשת לי, טלית זה מקודשת לי, אם היתה כהקדש אכולי עלמא ומותרת לו אם לאו, ור' אומר דווקא גבי קידושין שייך לומר הרי את מקודשת אסורה לכולי עלמא כהקדש, כי לי להיות לי מורה בדבר אסור והתר ונאסרת בכך לכלי עלמ' ומותרת לבעלה אבל בדבר אחר לא שייך למי'[מר] הכי, ואם אירע שאמר את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת, אסורה לכולי עלמא ולי בא להתירה אליו כשאמר לי תוך כדי דבור, והכי כתב גאון אחד מארץ אשכנז וזה לשונו, הרי את מותרת לכל אדם, הרי התיר מה שהקדיש, וקמ"ל אע"ג דלא אמר הרי את מגורשת ממני הויין גירושין, הא לאו הכי לא, הכא נמי הא הויין ידים שאין מוכיחות, דאי הוה חד מקדש לפניו ואמ' לה מקודשת יש לומ' לזה קאמ' דאדם עביד שליח לקדש לו אשה, ואם תאמ' נשייליה אי דעתיה הויא לקדש או לא, רבנן בטלי לקידושין, משום דאיכא אינשי שלא תהא מחשבתם לכך בשעת קידושין ולאחר קידושין ירצו להכנסה, הרי זו אינה מקודשת, וגם האשה נמי לא מקניא נפשה הואיל ואינה שומעת מזה למי מתקדש[ת], אם כן משמע לפי דבריו שצריך לומ' לי ואין דעת האשה להיות אסורה לכולי עלמ' ולחול קידושין עליה אם לא יפרש האיש למי תהיה מותרת, שכמו כן אנו צריכין לדעת האשה, וכן פי' רש"י ז"ל בפ"ק דקידו' [ז' ע"א] גבי חצייך מקודשת לי, מי דאמי התם בהמה הכא דעת אחרת, פי' התם בהמה ושלו היא ואין מעכב על ידיה כלה תתקדש לפי' יש כח במאמרו לפשוט הכא דעת אחרת יש חשובה כמותו המעכבת בדבר שאם אין האשה רוצה אינם קידושי', אלמא משמע לפי זה הפי' שכשאמ' הרי את מקודשת ולא אמר לי אסרה לכולי עלמ' וכשאמר לי בתוך כדי דיבור התירה אליו מה שאין כן בשאר הקדש שאינו יכול לאסור לכ"ע ולהתירה אליו בלשון הזה, והוי כמו [כתובות כ"ב ע"א] את בתי נתתי לאיש, אסרה לכ"ע, הזה, התירה לאותו האיש, הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ואמרי' בפ"ק דקידושין [ה' ע"ב] אמ' שמואל בקידושין נתן לו כסף או שוה כסף ואמ' הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתו הרי זו מקודשת, ומקשה התם על הא דאמ' שמואל מקודשת אע"ג דלא אמ' לי, אמר רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל דידים שאין מוכיחו' הויין ידים, והא תנן האומ' אהא הרי זה נזיר, דאמ'[רינן] אהא כנזיר רוצה לומ', והוינן בה דילמא אהא בתעני' קאמ', ומתרץ שאמ' שמואל והוא שנזיר עובר לפניו, והויין ידים מוכיחות שמנזיר רוצה לומ', כלומר כאותו נזיר העובר לפני, טעמא דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא אמ' כלום אם היה אומ' בלחוד, משום דכיון דאיכא לספוקי במילת' אחריתי אפי' נשאלהו מה רצה לומ' ואמ' אהא נזיר רציתי לומ' לא הוי נזיר ולא ליתיב בתענית על ידי לישנא [דאהא], דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, ולא כלום קאמר, דאי הוה סבירא דהויין ידים נשאל לו מה היה בלבו אי נזירות אי תענית ומה שהיה בלבו יקיים, ענין אחר אי הויא סבירא דהויין ידים אמרי' ליה שישב בתענית ושיהיה כנזיר, אלמ' שמעי' אליבא דשמואל שידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואינו מועיל אותו לשון אפי' יאמר אחר כן כך היה בלבי אינו נאמן, ואיך אמ' שמואל בקידושין דאמ' הרי את מקודשת דמועיל להיות מקודשת בכך, היאך מוכיח דמיקדשא אליו בהאי לישנא כיון דלא אמר לי, אפי' היה אומ' כך רציתי לומ' לקדשה אלי לא היה לו להיות נאמן כדאמרי' גבי האי, ומתרץ אליבא דשמואל הכא במאי עסקי' כגון דאמ' לי, והויין ידים מוכיחות, אלמ' משמע מתוך הגרסא דאם לא אמ' לי ואפי' הוא רוצה והיא רוצה להיות מקודשת בכך אין כאן בית מיחוש, ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אינה צריכה גט מראשון, כך פי' גאון אחד בפירושיו מארץ אספמיא, ומדדחיק תלמודא לאוקמא אליבא דשמואל כגון דאמ' לי, משמע דקי"ל כותיה בידים שאין מוכיחות לא הויין ידים.
דתנן [נדרים ב' ע"א] האומר לחברו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אסור, ואמרי' בגמ' [ד' ע"ב] אמ' שמואל בכלן עד שיאמר [ש]איני אוכל שאיני טועם לך הרי זה אסור, הכי קתני בד"א שאמ' שאיני אוכל לך שאיני טועם לך, והא תניא איפכא שאיני אוכל לך שאיני טועם לך הרי זה אסור מודרני ממך מופרשני ממך הרי זה אסור, תני הכי וכבר אמ' מודרני ממך, אי הכי היינו רישא, ועוד אסור אסור למה ליה למתני, פי' אמ' שמואל בכלן עד שאמר שאני אוכל לך, דמודרני לחודיה לא הוי יד, וגם שאיני אוכל לחודיה לא הוי יד ושניהם בעי שמואל, מיתיבי, בריתא היא אבל מתניתין לא פריך, תני אסור עד שאני אוכל עד שאני טועם, ומשני אע"ג דקתני אסור פרושי קא מפרש בד"א כו', והא תניא איפכא, פי' דומה שהם שני בריתות, ובתוספתא אינן נמצאות, אי הכי היינו רישא, משמע דכי הדדי מתניין, וי"מ דחד בריתא היא, ועוד אסור כו', ואפי' אם תמצי לומ' דלאו גבי אהדדי מתניין מ"מ אסור אסור למה לי גם בשניהם אלא ודאי מילי מילי קתני, אלא הכי קאמר שמואל טעמ' שאיני טועם לך דהוא אסור וחברו מותר אבל אמ' מודרני ממך לחודה שניהם אסורים, אבל מודרני ממך לחודיה להחמיר אמ' הנודר ולאסור שניהם בא, וקמ"ל כר' יוסי בר חנינא מודרני ממך שניהם אסורים, דממך משמע בכל ענינו מופרש אני ממך ואת ממני, ומתני' נמי אע"ג דלא תני אסור אסור פירושה כן אבל שאין דרך המשנה לפרש כמו הברייתא, ואתא לאשמעינן שמואל דר' יוסי בר חנינא קאי כוותיה, תנן התם עליך חרם המודר אסור אבל המדיר לא, ואת אמרת שניהם אסורים, כגון דפריש ואת עלי וכו', אלא הכא אתמ' א"ר יוסי בר' חנינא מודרני ממך הוא אסור וחברו מותר, והא מתני' הימך תנן, לאו דווקא הימך דה"ה הריני ממתני' דהשותפין דקאמ' לעיל, אלא מתרי לישנא נקיט, ואוקימנא לדשמואל בכולן עד שיאמ' שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דהוא אסור וחבירו מותר אבל מודרני ממך שניהם אסורים, א"כ לא אתא לאשמועי' דר' יוסי בר' חנינא, אלא מעיקרא דשמואל הכי אתמ' טעמ' דאמ' שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דאין אסור אלא באכילה אבל מודרני ממך אסור אפי' בהנאה אי הכי לימ' שמואל הכי ואי לא אמ' אלא שאני אוכל לך ושאני טועם לך אין אסור אלא באכילה, אי הכי דשמואל לאשמועי' חומרא בא נימא הכי ואי לא אמ' כו', אבל עד שיאמר משמע דלהקל בא, אלא הכי אתמ', דלקולא קאמ' שמואל, טעמא דאמ' שאני אוכל לך ושאני טועם לך הוא דאסור אבל מודרני ממך לא משמע דאמ' אסור מ"ט דילמ' מודרני ממך לא משתעינא בהדך מופרשני ממך משמע דלא עבידנא משא ומתן בהדך מרוחקני ממך דלא קאימנא בד' אמות דידך משמע לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, פי' הא דילמא מודרני ממך לא משתעינא כו' לא הוה ספק, אלא פי'[רושו] שיש לנו לתלות דלא משתעינא בהדך קאמ' דהכי משמע יותר ממשמעות דבר אחר, וי"מ דספקא היא דכיון שיש לתלות בהכי ובהכי אפי' יד לא הוה, וזה אינו דעל כרחין יד הוי מדקאמר אסור אסור, ולימא קסבר שמואל כו', כיון דאמ' מודרני משמע ליה יותר מזה אם לא אמ' שאני אוכל, אם כן לדבריו לא הוי יד מודרני וחבריו, דהתם בנדרים דקסבר לא הויין ידים אבל בגיטין פ' המגרש [פ"ה ע"ב] דייק מדבעי ודן דקאמ' ר' יהודה התם סבר לא הויין ידים וטעמ' דכתב לה ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה, ואין הסוגיות חלוקות זה על זה דשניהם אמתיים. ורבי' תם מפרש דשמואל ס"ל בכל דוכתא לא הויין ידים והאי דנזיר [ב' ע"ב] קאמ' לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומשני אמרי בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי למלתא, לישנא דנזיר משונה, ואמרי הוי כמו אין, שמואל סבר לא הויין ידיים ובזמן שהנזיר עובר לפניו הוי אז ידים מוכיחות וליכא לספוקי במילתא אחריתי אבל כשאין נזיר עובר ידים שאין מוכיחות הן ולא הויין ידים כשמועתו בקידושין [ה' ע"ב] כי אמ' לי הוי הוכחא גמורה ובלא לי ליכא הוכחא כלל.
ומהאי פלוגת' דאביי ורבא [נדרים ה' ע"ב], אתמ' ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמ' לא הויין ידים אמ' רבא רב אידי אסברא לי אמ' קרא [במדבר ו'] נזיר להזיר ליי' מקיש ידות נזירות לנזירות מה נזירות בהפלאה אף ידות נזירו' בהפלאה, לימ' בפלוגתא דר' יהודה ורבנן קא מפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם, ר' יהודה אומ' ודן הוא דהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין, אביי אמ' כרבנן ורבא אמ' כר' יהודה, אמ' לך אביי אנא אפי' לר' יהודה, עד כאן לא קאמ' ר' יהודה דבעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דבעינן כריתות אבל בעלמ' מי שמעת ליה, ורבא אנא דאמרי אפי' לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעי ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חברו אבל בעלמא מי שמעת ליה דלא בעי ידים מוכיחו', פי' מהאי שמעתא כן הוא, אמר רבא רב אידי אסברא לי, הראה לי טעם מן המקרא, אמ' קרא נזיר להזיר ליי' מקיש ידות לנזירות כו', לאו הקישא הוא, דאם כן תקשי לאביי, אלא מסתברא דאמ' אין לנו לרבות ידות אלא מעין הנזירות אלא בהפלאה בהוכחא, ולאו בכי יפליא תליא טעמא בנזירות עצמה, דאפי' בלאו כי יפליא לאו הוינן מרבים אלא ידים מוכיחות, אמר אביי אני דאמרי אפי' לר' יהודה, מקשי לאביי קשיא מתני' דבעינן ידים מוכיחות, אלא גבי גט כו' דאוקימנא כר', ויכולין אנו לומ' דאביי לא סבירא ליה הא דשמואל דאוקים שמואל מתני' כר' יהודה לתקוני מתני' לפי מה שסבר דלא הויין ידים קא עביד, אבל לאביי הויין ידים ומתני' לא מיירי במסר, ומתני' לא קשייתיה ליה לשמואל, אם כן בלא לך לא הוי יד כלל, והאי סברא אית לאביי פ' שני, ומה שמצינו בפלוגתא דאביי ורבא בנזיר [ס"ב ע"א] פ' הגוים אין להם נזירות, אביי אמ' ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ורבא אמ' הויין ידים ילפי', שהשטה של נדרים בידים מוכיחות הוא עיקר, מדמוקי פלוגתא דאביי ורבא בפלוגתא דרבנן ור' יהודה וכל אחד ואחד דוחק עצמו לפ'[רש] שלא יהיו דבריו בפלוגת' דתנאי, דאביי מוקים דבריו אפי' כר' יהודה, ועל זה מקשי התלמוד לאביי [נדרים ו' ע"א] מיתיבי הרי זו חטאת הרי זו אשם אע"פ שהיה מחוייב אשם וחטאת לא כלום, הרי זו חטאתי הרי זו אשמי אם היה מחוייב דבריו קיימים תיובתא דאביי, אמ' לך אביי הא מני ר' יהודה היא, והא אמ' אביי אנא דאמרי אפי' אליבא דר' יהודה, הדר ביה, מההיא דלעיל לא אמרו ר' יהודה אלא בגט, אף בכל מקום סבירא ליה לר' יהודה דבעי' ידים מוכיחות, ומקשי' בגמ' לימא רבא נמי הדר ביה, מהא דאמ' אנא דאמרי אפי' לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בגט דאין אדם מגרש אשת חברו כו', לימ' רבא נמי הדר ביה מהאי ויהיה רבא כדאוקי' לאביי, אמר לך רבא אנא דאמרי אפי' לרבנן כדכתבי' לעיל, לכך נר' מדדחיק התלמוד שלא יהיו דברי רבא כתנאי כדמתרץ לשם בנדרים ולא אמ' מוחלפת השיטה, ומדמצי' בקידושין א"ל רב פפא לאביי למימ' דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים, מדאמ' לאביי ולא לרבא, מכלל דסבירא ליה לאביי סביר' ליה ידים שאין מוכיחות הויין ידים כי ההיא שיטה דנדרים, לכך נראה מכל אלו הטעמים ששיטה של נדרים היא עיקר, ואותה שמועה של נזיר הפוכה מדאביי ורבא, היא דאיכא דאמרי או טעות סופר שטעה בשמועה, ויש עוד הרבה ראיות ולא יכלתי להאריך בהם אלא לפי הצורך, וכן כתבו התוספות בפ"ק דקידושין, גבי האי מימרא אמ' רב פפא הלכה מלוה על פה גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשים שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית להו קלא ואיכא שעבודא דאורייתא, למה אמ' התם טעמא משום נעילת דלת, ומיהו בהרבה מקומות יש גרסאות של מימרות הפוכות דהוו כלישנא אחרינא או כאיכא דאמרי או טעות סופר כדפרשי' בכתובות [ע"א ע"ב] פ' המדיר, וכ"ש כאן שאין עיקר המימרא, הטעם הפוך, וכן כתב רבי' מאיר אביו של רבי' יעקב, וז"ל של ר' יצחק בנו, בכל הספרים בפ' המדיר [שם] כתוב רב הונא אמ' הבעל מפר רב אדא בר אהבה אמ' אין הבעל מפר, והתם בנדרים [פ"א ע"א] שסתם מוחלפת השיטה, וההיא בידים מוכיחות פלוגתא דאביי ורבא פ"ק דנדרים ופ' בתרא דנזיר מוחלפת השיטה, וכיוצא בהם בהרבה מקומות בתלמוד, ואיני יכול להאריך ולכתוב כל ההפוכים שבתלמוד כל שהביא בתוספותיו, רק כתב לאחר שהביאו כלם יש מהם כמו איכא דאמרי ויש מהם טעות סופר, לכך נ"ל סדר הגרסא השנויה בפ' המדיר הוא טעות סופר ואותה שטה של נדרים היא עיקר, כך יש לנו לדון שאותה שטה של נדרים דפלוגתא דאביי ורבא היא עיקרית ושל נזיר כמו איכא דאמרי או טעות סופר מכמה טעמים, ומדדחיק תלמודא בכל מקום לידע מאי קסבר שמואל שאם ידים מוכיחות או לא ומדהביא תלמודא דאביי ורבא גבי דראוי לפסוק כשמואל, וכן קבלתי מרבותי דהלכה כשמואל, ועוד אפי' לדברי האומ' בדברי שמואל ספיקא אי סבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים או לא, מ"מ כולי עלמ' מודו היכא דאין נזיר עובר לפניו דאינם ידים כלל ובזה מוכיח בקידושין [ה' ע"ב] [שכשלא] (שכש)אמ' (לא) לי שדומה לאין נזיר עובר לפניו, ואינו חושש דהויין ידים מוכיחות או לא, והרוצה לדקדק על דברי רבותי' חכמי התלמוד ועל דברי הגאונים שמימיהם אנו שותים ומתוך באריהם אנו שואבים דיני תורה לא ירוץ הקורא בו רק יכוין כל לבו להוציא דבר לאמתו ולא נחוש על הספקות.
ועוד שמוכח כל שטת הגמ' דצריך לומ' לי, מדבעי אחרי כן [קידושין ו' ע"א] מיוחדת לי מהו מיועדת לי מהו עזרתי מהו צלעתי מהו עצורתי מהו תפוסתי לקוחתי מהו, ושואל התלמוד אם אלו הלשונות לשון קדושין או לא, ומדלא שאל התלמוד בלשון הכתובים בפסוק הרי את מיועדת צלעת עזרת סגורת עצורת תפוסת לקוחת, כאשר פי' רבי' שמואל שכל הלשונות האלו לשון הפסוק, ושנה התלמוד לשאול בכל הלשונות בלשון לי, ועוד אחר כן אמ' לשם האומ' ביהודה הרי את חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, שכן מנהגם, ומאחר שהוא אומר בלשון שהיא יודעת דלקדשה קאמ' מקודשת שביהודה אומרי' זה הלשון בקידושין, משמ' אע"פ שקורין לארוסה חרופה והאשה מבינה שחרופה לשון קידושין הוא ונתרצית בכך לא יועיל הלשון להיות מקודשת בכך אם לא אמר בלשון חרופתי, כדאמ' האומ' ביהודה חרופתי, ולא אמ' האומ' ביהודה חרופה מקודשת שכן קורין ביהודה לארוסה חרופה, אלמ' משמע מכל אלו הלשונות דאינה מקודשת אם לא אמר בלשון לי, וכח ביד חכמים לבטל קדושין אלו בלא לי ועבדי הממון שנתן לה הפקר, לכן אני מורה ובא על שאלתכם על בחור שקדש האשה בלשון אני נותן לך זה בקדושין דאינה מקודשת אפי' נתרצית היא בכך, שאינו בלשון שטבעו חכמים לומ' בקדושין כאשר הוכחנו שצריך לומ' לי ואינו תלוי ברצון האשה ודומה לזה שאמרו חכמים המקדש בעד אחד [קידושין ס"ה ע"א] או מקדש אשה בטבעת שאולה או במתנה ע"מ להחזיר [שם ו' ע"ב] אמרו חכמי' אפי' נתרצו שניהם אינה מקודשת, כ"ש הכא שספק לנו אם נתרצתה האשה או לא אחרי שנשבעה שלא הבינה כשאמ' לה בקידושין, וראוי להאמינה, שהרי מעולם לא דברו הוא והיא ולא קרוביו ולא קרוביה להתחבר יחד כאשר (הורו) [הודו] מפיהם, וגם העדים מעידים שלא בא אליהם שום שמיעה בדבר קודם לכם שדעתם היה בכך, רק שראו שאחר כך שאכלו ושתו שהוציא קר"ס אחד כסף מכיסו וקמה אשה לחטוף הקר"ס מידו דרך שגעון עד שהגיע קצת הקר"ס לידה ומקצת עוד ביד הבחור וזה היה חוטף מכאן וזאת חוטפת מכאן כך מעיד אחד מן העדים שאחר כן שראה שהיתה מתרצית מן הקר"ס הניחו לה ואמ' לה הריני נותן לך בקידושין, ואחד מן העדים מעיד שקודם שגמר לומר בקידושין כבר הגיע הקר"ס לידה, אע"ג דשתקה אח"כ יש לנו לדון כגון שתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום היא היכא דלא שדך כדמוכח בגמ' דקידושין [י"ב ע"ב], כ"ש הכא גבי האשה אשר שאלתם שאמ' הריני נותן לך, לא לשון קידושין הוא, ואפי' אמר אחר כן בקידושין לי לאו כלום הוא, כדכתבו התוספות גבי הנהו מעשים דאמרה האשה הב או שדי או אשקי דמסיק בגמ' [שם ט' ע"א] דאינה מקודשת, אפי' אמ' בשעה שנותן לה ואמ' לה הרי את מקודשת לי אינם מקודשות, כדכתבו התוספות וזה לשונם, דהלכתא אינה מקודשת יש לפ' דאפי' חזר ופירש לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי אינה מקודשת, דהא לא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה כדאי' בגמ' אי יהיבנא לך מקודשת לי, ונתן לה ולא פירש דר' יוסי אומ' דיו ופסקי' כוותיה [שם ו' ע"א] ואם כן מועיל בעלמא כשהוא שותק בשעת קידושין כאלו הוא מפרש, היכא דנתרצית מתחלתה והכא כיון דאינו מועיל כלום מה שנתן לה גם הדבור לא היה מועיל כלום ואינה מקודשת, גם הכא בזאת האשה והדבור שאמר הריני נותן אינו כלום אפי' הבינה כשאמ' בקידושין, כ"ש הכא מענין האשה אשר שאלתם שאמרה בשבועה שלא הבינה שמתוך אכילה ושתיה ושגעון נתנו אותם קדושין, ועוד שנותנת אמתלא למה לקחה הקרס, היא ששאלה לו תן לי גלוסקא אחת וגם מן הפירות והוא ענה לה אין לי מעות, הלוה לי, אני אלוה לך תן לי משכון, אין לי משכון אלא קר"ס אחד אם תרצי אותו, והיא אמרה הראה אותו לי, אז הוציא אותו הקרס מכיסו והיה המעשה כמו שאמרנו למעלה כאשר שמענו והבננו מתוך שאלתכם, לכן היא שתקה, לפי'[כך] שתיקתה לא כלום היא.
ועוד נ"ל דכל קדושין שנתנו דרך שחוק וקלות ראש דאינם קדושי' ואפי' אמ' הרי את מקודשת לי, מפני שהאשה אינה סבורה להיות מקודשת בכך אפי' קבלה הדבר ושתקה, וכן כתב הרב ר' אברהם בר דוד על קדושין שנתנו בערמה דרך שחוק ובא מעשה לפניו והתיר האשה בלא גט אע"פ שאמ' לה הרי את מקודשת מפני שאין סבורה להיות מקודשת בכך דרך שחוק כי אם לפני קהל ועדה, כ"ש הכא באלו הקידושין שנתנו דרך חטיפה שהיא לא היתה סבורה להיות מקודשת בכך ולהכי אינה מקודשת. ועוד אפי' קדש אותה בפני קהל ועדה ובשופי, בזה הלשון שאמ' הריני נותן בקידושין אינו נראה שתהא מקודשת בכך, שאינו לשון שמקדשי' בו את האשה, אלא הלשון של קידושין הוא שם דבר, כדאנו אומרי' בברכת אירוסין ע"י חופה וקידושין, ע"י קידושין שנתן לה בשעה שקדש אותה שאמר לה הרי את מקודשת לי, דהיינו לישנא דרבנן דאסר לה אכולי עלמ' כהקדש, והרי את מקודשת לי, ר"ל להיות לי, כמו הרי הם מקודשין לשמים היינו להיות לשמים, ועוד ראיה מפרק בתרא דקידושין [עי' ב"ב קמ"ה ע"א], דאמרי' קידושין לטבועין נתנו או לאו לטבועין נתנו, אלמ' קידושין שם דבר הוא, ועוד ראיה מפ"ק דקידושין [ה' ע"ב], אמ' שמואל בקידושין כיצד נתן לה כסף או שוה כסף אמ' לה הרי את מקודשת, ומדאמ' בזה הלשון ולא אמ' נתן לה כסף או שוה כסף בקידושין, אלמ' קידושין שם דבר הוא ואינו לשון לקדש בו את האשה, כ"ש הכא שאמר הריני נותן, בלשון מתנה, וחזר ואמ' בקידושין, אינו לשון קידושין ולא הויא מקודשת בכך, דשני לשונות הם סותרות זו את זו, דלשון מתנה לחוד ולשון קידושין לחוד, כדאמ' (בפ"ק) [בפ"ב] דקידושין [מ"ו ע"ב] המקדש אחותו רב אמ' מעות חוזרי' ושמואל אמ' מעות מתנה, רב אמ' מעות חוזרין אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון וכאמ' לה לשון פקדון סבר לא מקבלה, ושמואל אמ' מעות מתנה אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה ולימ' לה לשם מתנה כסיפא ליה מילתא, לכן אין לנו על זאת בקידושין אלו להושיב אשה פנויה עגונה על לא חמס בכפה, סוף דבר מה שנראה בעינינו לפי עניות דעתנו ולפי הראיות שמצאנו ולפי קבלת רבותי' דאינה מקודשת כלל, והרוצה לפקפק על ענין זה הרי רישא והר.
וקצת נ"ל בפ' שני ויש ליישבו אפי' לפי' ראשון, דהא אסרנא ליה [לדבר עמו] ובמשא ובמתן ובעמידת ארבע אמות, לא משום יד, אלא עיקר שלשה אלו הכי משתמעי ולא משום יד לבד, אין שמואל מוקים לה למתני' כר' יהודה דאמ' ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומ' ודן דיהוי לייכי מינאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין, ואמאי דחיק שמואל ומוקי' לה למתני' כר' יהודה לוקמה כרבנן ואע"פ שאין מוכיחות, ר' יהודה אומ' אין די בכך, שאינו מוכיח מתוך הגט דבהאי גט מגרש לה, וגם לא מוכיח דמיניה מגרש לה, אלא צריך ודן דיהוי ליכי מינאי כו', מוקים מתני' כר' יהודה והוי ליה לאוקומי כרבנן אמ' רבא מתני' קשתיה אמאי תני שאני אוכל לך ושאני טועם לך ש"מ בעינן ידים מוכיחות [מתני'] קשתיה דמתוכה משמע דמתני' בעי ידים מוכיחות מדקאמ' לך עם שאיני אוכל, ויש מפרשי' מתני' קשתיה מדאמ' שאיני אוכל לך עם מודרני ממך, דאם הוי יד שאינו מוכיח לא צריך לומ' שאני אוכל עם מודרני, ואינו נראה בעיני מדקתני בבריתא אסור, ואם קשיא כיון דסבר שמואל דסתם מתני' אתיא אליבא דר' יהודה אם כן סבירא ליה הכי ואם כן למה דחיק תלמודא בתחלת נזיר [ב' ע"ב] לאסבורי לשמו' דהוי ידים דמוקים בשאמ' אהא בנזיר עובר לפניו ואם לא אפי' יד לא הוי דדילמא אהא בתענית קאמ', וי"מ דהכי קאמ' פי' בנזיר כמו בכאן לימא קסבר שמואל לא הויין ידים ויוכיח מכאן דכן ס"ל, ומתרץ אין ודאי סבירא ליה ולהכי בעי נזיר עובר לפניו דילמ' אהא בתענית קאמ' ולא הוי מוכיח לנזירות קאמ', וכן מוכיח בקידושין פ"ק [ה' ע"ב] דמוכיח מדבעי שמואל נזיר עובר לפניו דס"ל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, ע"כ דברי מרי אבי.
כתב הרב ר' אלחנן בן רבי' יצחק הזקן בתוספות של קידושין בפ"ק, הכא במאי עסקינן כדאמ' לי הוא משום דסבר שמואל ידים שאין מוכיחו' לא הויין ידים, ותימ' (דבריתא) [דבריש נזיר] פריך אהא מילתא ולפי דקסבר הויין ידים קאמ' לימא דקסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים אמרי בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במלתא אחריתי, וי"ל דהרי את מקודשת ולא אמ' לי דאמי לאין נזיר עובר לפניו, דלא משמע כלל מקודשת לי קאמ', שאדם עשוי לקדש אשה לחברו, ועל ידים שאין מוכיחות כלל כי האי מסקי' דלא הויין ידים, אבל בנזיר קאמ' לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים בעי למימ' בידים מוכיחות כי הנהו דריש נדרים מודרני ממך מופרשני ממך דליכא הוכחה גמורה אלא קצת כי לא אמ' שאני אוכל לך שאיני טועם לך כלל לא הויין ידים ומ"מ הוכחא קצת איכא, ומשני דלא דאמי שאין נזיר עובר לפניו איכא לספוקי אהא בתענית ולא הוי שום הוכח' כלל ולא ידים, אבל הוכחא קצת כי ההיא דנדרים מודרני ממך הויין ידים, והשתא למסקנא דתירוצא נראה דאינה מקודשת בלא לי, ובלא אהא נזיר עובר לפניו הוי ידים שאין מוכיחות כלל, וכי משני הכא כגון דאמ' לי והתם כשהנזיר עובר לפניו דאז הוי הוכחה גמורה, דאי הוי מצי לאשכוחי בכלהו הוכחה קצת לא הוי משני הכי, וכן מוכיח בנדרים [ה' ע"ב] דקאמ' שמואל בכלן עד שיאמר שאני אוכל לך וקסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין שמואל מוקים לה למתני' כר' יהודה דאמ' לא הויין ידים כו', ואי ס"ל בעלמא לא הויין ידים, מאי קושיא אמאי דחיק ומוקים למתני' כר' יהודה, משום דס"ל כר' יהודה, אלא ודאי ס"ל כר' יהודה קים ליה דקסבר שמואל לא הויין ידים וקא מהדר ברישא אין שמואל מוקים לה כר' יהודה, יש ספרים דלא גרסי' אין, ואפי' גרסי' לה, אמתניתי' דהתם קאי, וקאמ' אין אליבא דמתני' דס"ל דלא הויין ידים כר' יהודה דאמ' ודן דיהוי לייכי מינאי, ומדבעי מינאי דייקינן סוגיא. נתן בן הרב משה ז"ל.
